יש רגעים בחיים שבהם את מרגישה שאת עדה לרגע היסטורי. ככה הרגשתי בכנס שערכנו ממש לפני שבועיים במסגרת והוא היה הכנס הראשון בישראל שהוקדש כולו לקהילות בריאות. את האירוע יזמנו במסגרת מיזם ״קהילות בריאות״, מיזם משותף שלי ושל ההיברידיות, ובשיתוף פעולה מבורך עם המכללה האקדמית נתניה. והייתה לי תחושה חזקה שאנחנו נמצאות בנקודת מפנה.
את הכנס פתח פרופ׳ יעקב הרט, נשיא המכללה האקדמית נתניה, שהזכיר את אובדן האמון במערכת הבריאות כקרקע פורייה לצמיחתן של קהילות. עו״ד ד״ר עדי ניב יגודה, שדיבר מיד אחריו, הוסיף נקודה מטלטלת שאנחנו חוות כל הזמן בעבודה היומיומית שלנו מול קהילות בעולם הבריאות: "אנחנו חיים בעידן של עודף מידע, אבל גם של בדידות קיצונית. קהילה היא מרחב שמאפשר להתמצא בשניהם."
כשעלינו לבמה, שלוש המייסדות של מיזם קהילות בריאות, שאלנו שאלה פשוטה: מה משותף לכל הקהילות שפגשנו בשנים האחרונות? התשובה הייתה פשוטה והיא גם זו שהובילה אותנו להוציא לפועל את הכנס הזה: כולן התחילו מאדם בודד שהרגיש לבד מול מערכת. כולן צמחו מצורך אמיתי. וכולן לא חיכו לאישור או "לבנייה מסודרת מלמעלה" — הן פשוט התחילו. והובילו לשינוי של ממש, כל אחת בתחומה.
אבל את הכנס לא קיימנו כדי לדבר (רק) על התמיכה והמידע שמעניקות קהילות בריאות. רצינו לדבר על אקטיביזם. רצינו לדבר על השינוי העמוק שקהילות כבר כיום יוצרות במערכת הבריאות – שינוי שמתחיל מלמטה למעלה. שינוי שמשפיע על החיים של כל אחת ואחד מאיתנו. ואיך אקוסיסטם הבריאות, ממשרד הבריאות ועד ארגוני הבריאות עצמם, צריכים להתחיל להבין את הכוח שלהן וכיצד לשתף איתן פעולה, לטובת הבריאות של כולנו.
כדי לעשות זאת הזמנו לבמה ארבע קהילות שיספרו על המהפיכה שלהן. הסיפור שלהן היה שונה – אבל גם דומה. כולן התחילו ״במקרה״, בגלל כאב או צורך שהיה למייסדות שלהן. וכולן הובילו לשינויי עומק בשדה שבו הן פועלות. שינוי שמשפיע על החיים לא רק של חברות או חברי הקהילה, אלא על מערכת הבריאות כולה.
פתחנו עם ורד ורטהיים וענבל פרידלר דנציגר, מנהלות קהילת CMV. השתיים שיתפו כיצד חוסר הידע של הרופאים והרופאות, גם המומחים, הובילו לאורך שנים להמלצה אחת מפחידה ולרוב לא נחוצה למי שנדבקו בוירוס ה-CMV בהריון: הפלה.
לאחר ניסיונות שלהן לרתום את משרד הבריאות וארגוני הבריאות לטובת העלאת המודעות לעניין, ניסיון שכשל, הן הבינו שהכוח של הקהילה גדול יותר – והחליטו לצאת לדרך. בעקבות המאבק שלהן לא רק שהמידע על הוירוס וההתמודדות איתו השתנה, אלא גם הוקמו מרפאות ייעודיות ל-CMV, מה שלא רק הפחית דרמטית את מספר ההפלות, אלא גם הביא להפחתת החרדה בקרב הנשים שמתמודדות עם הוירוס.
את השאלה הזו, ועוד רבות כואבות אחרות (כן, גם האם זה בסדר להוציא אישור לאכילה יומית של שניצל בצהרון) הציגו ד״ר רינת ידידיה וד״ר לילך איזנבוד מנהלות קהילת ״חדר רופאות״. השתיים סיפרו על המרחב הייחודי שהוקם ב-2019, ממש רגע לפני הקורונה, שבו חברות כיום למעלה מ-12,500 רופאות ורופאות שבדרך.
אחד החלקים הכי זכורים בעיני בהרצאה שלהן היה שקף שהציג כיצד יש יותר נשים מגברים בלימודי הרפואה, אך הגרף פשוט מתהפך כאשר מגיעים לתפקידים בכירים, בין אם בקליניקה או במחקר. הן הסבירו כי ליצירת השינוי יש השפעה לא רק על הרופאות עצמם ועל מסלול הקריירה שלהן, אלא גם על ההתייחסות לנשים בעולם הרפואה בכלל: ככל שיש יותר נשים במוקדי קבלת ההחלטות יש שימת לב גדולה יותר לבעיות שאיתן נשים מתמודדות.
אור גולני, מנהלת הקהילה של אנדומטריוזיס ישראל, סיפרה על המאבק שלהן להכנסת טיפולי שימור פוריות למתמודדות עם אנדומטריוזיס לסל, מאבק שנשא פרי ממש לאחרונה. היא סיפרה כיצד עלה הצורך מהקהילה, וכיצד הקהילה הייתה זו שדחפה לאורך שנים את המאבק, גם כשהוא נכשל שנה אחרי שנה. גולני שירטטה בהרצאה שלה את הדרך לקהילות אחרות שרוצות להוביל לשינוי מדיניות, וסיפרה על ההצלחות ועל הכשלונות שהיו בדרך, על מה שהן למדו מהן ועל הכוח העצום שיש לקהילה כשיוצאים למסע מורכב שכזה.
אחרונה עלתה לבמה גל ניסים עמנואל, שלאחר שאיבדה את אחיה מושיק ז״ל לאובדנות הקימה את ״מש״ה – מילים שעושות הבדל״, ארגון שעושה שימוש בכוחה של קהילה במניעת אובדנות. באומץ רב, ולעתים בקול רועד, היא סיפרה על האובדן של מושיק ועל ההבנה שלה שאותו לא יכלה להציל – אבל יש רבים אחרים שעוד אפשר.
ניסים עמנואל פיתחה מתודולוגיה סדורה, קהילתית, שמטרתה להביא להתערבות מהירה בקהילה של האדם המתמודד עם רצון לאובדנות, מתוך הבנה ששינוי של הקהילה הוא הדבר היחיד שיכול להציל את אותו אדם, שנמצא בכאב ומצוקה אדירים. היא סיפרה על המאבק שלה להכרה ממשרד הבריאות, במטרה לאפשר למש״ה להיות המקום אליו פונים כשנתקלים במקרה של רצון לאובדנות, במקום למשטרה או למד״א. ובעיקר ביקשה מכל מי שישב בעולם לשנות את התפיסות שלו על אובדנות – ולא לפחד לדבר.
בהמשך הכנס התקיימו שלושה מושבים שהתמקדו בשלושה היבטים שונים של קהילות בריאות:
בחרנו להפקיד את המושב הזה בידיה של ד"ר מיה מזור, שבמסגרת תפקידה כחוקרת תקשורת מבינה לעומק את האתגר שיש לקהילות בריאות בעידן של פייק ניוז. במהלך הפאנל התקיין דיון סוער על האחריות של קהילות בהפצת מידע מבוסס. הדיון חידד לי כמה חשוב המיזם שלנו — יש צורך בגורם שיכול לסייע לקהילות לפתח "אוריינות רפואית" וכלים לבדיקת מידע.
"יש פער אמיתי בין המידע שהמערכת חושבת שנגיש — לבין מה שהמטופלים באמת מבינים. קהילות יכולות לתווך, לפרש, לחבר."
המושב הזה היה חשוב לי במיוחד, כי הוא נגע בלב החזון שלנו — שקהילות לא יהיו רק "נושא" לדבר עליו, אלא שותפות אמיתיות בקבלת החלטות. את המושב ניהלה ד״ר חני שרודר, מנהלת אגף תכנון מדיניות ותשתיות במשרד הבריאות, שהבינה את הצורך בשיתוף של הקהילות בקביעת מדיניות המשרד ופועלת רבות לשם כך.
התחושה שלי מהפאנל היא שנוצר כאן גשר בין עולמות שבדרך כלל לא מדברים זה עם זה ובמהלך הפאנל שמעתי משפט שהפך למנטרה עבורי: "המערכת חייבת לעבור מלדבר על קהילה — ללדבר עם קהילה."
כשתכננתי את הכנס, היה לי חשוב במיוחד שיהיה מושב שמתמקד באנשי הצוות עצמם. אנחנו נוטים לחשוב על קהילות בריאות רק בהקשר של מטופלים, אבל הפאנל הזה, שהנחה ד"ר שי קרונטל, הדגיש נקודה קריטית — גם אנשי מקצוע זקוקים לקהילה שתתמוך בהם.
המשתתפות בפאנל דיברו על השינוי שעובר המקצוע בזכות קהילות כמו ״ממים של רופאים״, אותה ייצגה בפאנל ד״ר אלה קיטרוסר, ו״חדר רופאות״ אותה ייצגה ד״ר רינת ידידיה, שמוביל גם בשינוי ביחסים בין הרופאות והרופאים למטופלות והמטופלים.
קאטי פרוב, אשר הקימה ומובילה קהילה לצוותים מטפלים שהם גם בני משפחה מטפלים, סיפרה בפאנל על הקושי הייחודי שיש בפוזיציה הזו, ועד כמה משמעותית קהילה מהסוג הזה.
את הכנס סגר ד״ר אלאור סעאת, שאתם ודאי מכירים כ״הרופא מהטיקטוק״. אלאור ואני קיימנו שיחה אחד על אחד על הבמה, בה ביקשתי ממנו להכיר לנו את הדור הבא של קהילות בריאות, אלו שבהן כבר נמצאים דור ה-Z והאלפא: קהילות הטיקטוק.
התרגשתי לראות כיצד רופא צעיר מצליח לייצר קהילה וירטואלית של מאות אלפי אנשים סביב תכנים רפואיים, ולעשות זאת בשפה נגישה ומדויקת.
השיחה איתו הייתה עבורי אישור לכך שהמיזם שהקמנו צופה פני עתיד — כי קהילות הבריאות של מחר כבר לא יהיו דומות לאלה של היום.
הקהילות שהוצגו בכנס שונות זו מזו — במבנה, במטרות, בקהלים. אבל בכולן חזר אותו עיקרון: כאשר אנשים מתארגנים סביב כאב משותף, הם הופכים אותו לכוח. וכשנותנים להן כלים — הכוח הזה משנה חיים.
קהילה היא לא תוספת רכה — היא מנגנון שיכול לאתר בעיות, לבנות פתרונות, לייצר שפה ולרתום שותפים. היא גשר בין שיח רגשי לשיח רפואי. היא מפתח לחוסן אישי וארגוני כאחד.
אז מה עושים מכאן?
קודם כול, רואים. רואים את מה שכבר קיים. נותנים שם ותוקף לעשייה שצומחת מהשטח.
אחר כך — מקשיבים. למה שקהילות מספרות ומשתפות, למה שאנשי ונשות צוות רפואי צריכים.
ואז — מצטרפות. מלוות. מכשירות. מפתחות. משתפות פעולה.
המיזם "קהילות בריאות" ממשיך קדימה במספר מישורים:
"בריאות לא נוצרת רק בטיפול. היא נוצרת גם בשייכות, תקווה וקשר אנושי. והקהילות כבר כאן — מחכות שיראו אותן, שיקשיבו להן, ויובילו איתן שינוי."
רוצות להצטרף? להקים קהילה? לשתף פעולה? זה קורה. וזה רק מתחיל. ואתם מוזמנים לדבר איתנו
רוצים לקבל התראה בכל פעם שאני מפרסמת רשומה חדשה בבלוג? הרשמו כאן!
(הבנתם? זה משחק מילים כזה של אנשי דיגיטל)
